הפיקוח על החינוך למחול

מחשבות על החינוך לאמנות המחול בימי הקורונה

מחשבות על החינוך לאמנות המחול בימי הקורונה
חינוך זו עבודה ללא גבולות, הנוגעת בגוף ובנפש .
עלינו כל הזמן לעדכן ולדייק את האופן בו נעשה המעשה החינוכי.
כל אחד הוא יחיד ומיוחד.
בעולם שמבקש יותר מאי-פעם להפריד בין גוף לנפש יש לאמנות תפקיד גואל לפרט ולחברה.
חשיבה יצירתית וחופש הביטוי הם העקרונות המרכזים באמנות ובחינוך לאמנות.
את התלמידים הבוחרים בלימודי האמנות, אנחנו מכוונים למצוא את קולם האישי, ובכך
להעניק לנפש שלהם חירות להאמין בכוחות שלה.
אנחנו מעודדים ליצור תרבות אלטרנטיבית וביקורתית, ובכך לצמוח באופן אחר
בתוך מערכת החינוך השמרנית.
בימי הקורונה השתנה העולם בבת אחת ואיתו גם השגרה שלנו.
המציאות נהייתה שברירית ומפחידה וחוסר הודאות החליף את הברור מאליו.
זה העביר את כולנו מחוץ לאיזור הנוחות שהיינו מורגלים אליו, וחייב אותנו להיות יצירתיים
ולבדוק לאן אנחנו יכולים להתרחב בתוך המרחב הפחות נוח שהפך להיות המציאות שלנו.
להבדיל משגרת החיים האינטנסיבית בה אנחנו פונים רוב הזמן החוצה נאלצנו פתאום לעצור,
להסתכל פנימה ולראות את הדברים מזוית אחרת.
דווקא בזמן שהכל נעצר,
נוצרה הזדמנות לשינוי.
כדי למצוא חלופות ללמידה נדרשה אותה גמישות מחשבתית ויצירתית, שהיא בליבו של החינוך
לאמנות, וכך קיבלנו כולנו הזדמנות לגמישות מקצועית.
במובנים רבים, יצאנו כולנו נשכרים .
העיסוק במחול דורש יצירתיות, התמדה,משמעת עצמית ועבודה אינטנסיבית ללא פשרות.
המרחב הפיסי הוא נתון הכרחי עבורו.
הסגר שצמצם את המרחב הפיסי של כולם, פגע מהותית בשגרת האימונים של הרקדנים,
כך שהשגרה החדשה הייתה מטלטלת ומאתגרת עבורינו (תלמידים ומורים) גם במובן הפיסי.
כדי לשמור על הבריאות הנפשית והפיסית של התלמידים ולהמשיך ולפעול בתנאים שנוצרו
היינו צריכים למנף את המציאות החדשה למציאת דרכי פעולה ויצירה שונות:
לבנות גרסת אימונים מותאמת לתנאים החדשים ,למצוא פלטפורמות חדשות שיעודדו את
התלמידים ליצור ולתת ביטוי לקולם האישי, לעודד אותם להאמין בכוחות שלהם ובכך
לגייס אותם למצוא את המשמעת העצמית לעמוד בכל אלו .
הגמישות היצירתית הזו השפיעה על התלמידים.
היא חידדה את הסקרנות שלהם לחקור את השפה האישית שלהם ולתת לה ביטוי.
התחלנו לפגוש אותם במרחבים האישיים שלהם .
בבתים שלהם הם היו יותר רגועים, משתפים ובטוחים בעצמם.
צמצום מרחב הפעולה, הביא איתו סוג של חופש.
למרבה הפלא, במקום הניכור שהיינו מצפים לו ,יצר הניתוק הפיסי קרבה חדשה של שיתוף וחמלה.
מתוך הבידוד הועצם ה״ביחד״. נוצרה סולידריות, שיתוף, אחווה ותשומת לב .
נוצרה אינטימיות חדשה.
התלמידים שיתפו אותנו שלמרות העובדה שהם ידעו שהמורים צופים בהם הם היו פחות
שיפוטיים כלפי עצמם והיו פחות עסוקים בבדיקת מקומם מול האחר.
הם התחילו להביע את עצמם הרבה יותר בקלות והעמיקו במציאת התנועה האותנטית שלהם.
היומנים תנועתיים האישיים שהם יצרו מרתקים ומרגשים בעומק ובכנות שלהם ונתנו מקום למי שהם
עכשיו למול הלא נודע והשינויים מסביבם.
גם העבודה על הטכניקה השתנתה.
בחיפוש אחר דרכים חלופיות לשמור ולשכלל את היכולות הגופניות על אף החלל הקטן,
קיבלנו, תלמידים ומורים,
הזדמנות לאפס ולהתחבר מחדש לעבודה הטכנית ונוצרה עבודת עומק איכותית והקשבה
רבה יותר לפרטים.
ניתן אפילו לאמר, שבמובן מסוים, הצלחנו להעצים את היכולות הפיסיות.
התקופה הזאת גם חידדה עבור התלמידים את הבחירה שלהם במחול.
הם הבינו יותר לעומק עד כמה שפת המחול בה בחרו להתמקצע מגדירה את מי שהם
ולמרות הקושי עבדו במסירות גדולה ובחרו בה שוב ושוב.
ואנחנו, הצוות, קיבלנו הזדמנות להגיע לעולמם למעשה חינוכי ורגשי בדרך אחרת,
תוך שאנחנו ממשיכים לשכלל את היכולת הגופנית שלהם כרקדנים מבצעים וכאמנים יוצרים.
כמובן שאין שני לחלל ולמרחבים של הסטודיו,
אבל כך,
בחסות ימי הקורונה ,
דווקא בתוך המרחב המצומצם,
למדנו שעור חשוב ,
מצאנו עושר של אפשרויות להתרחב ולגדול ומצאנו עוד כלים לשכלל ולדייק את האופן בו
אנחנו מחנכים את רקדני ואמני הדור הבא ,
כלים שללא ספק ישפיעו עלינו ועל הוראת המחול שלנו ביום שאחרי.
דלית הרמתי
רכזת מגמת המחול
תיכון עירוני א׳ לאמנויות תל אביב